בריחות הרחנו אור

עפרה היא מתכת נעולה בתוך סלע, וחום לבדו לא ישחרר אותה. אש חמה מספיק כדי להמיס את כל המסה נותנת סלע מותך שהמתכת עדיין מפוזרת בו. מה שמפריד ביניהם הוא חומר מחבר, חומר שנזרק לכבשן, קושר את הפסולת, מצף אותה כסיגים, ונותן למתכת לרדת נקייה.

האש מספקת את האנרגיה. החומר המחבר מספק את ההפרדה. אף אחד מהם אינו עושה את עבודת האחר.

אור אמור שלא להיות ניתן לזיקוק

אין לו גוף להחזיק דבר זר ואין סיגים להסיר ממנו, ולכן כל אוצר מילים של טיהור מוחל על מתכת, על מים ועל אנשים, ולעולם לא על הדבר שעל השולחן.

התורה אינה חולקת את ההנחה. הפעולה הראשונה שנעשית על אור בכל התורה היא הפרדה, והיא נעשית בפסוק השני לקיומו של האור.

וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ

וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. בראשית א׳:ד׳

האור נברא, נראה כטוב, ואז הופרד. הפרדה היא כל תוכן הזיקוק, שהרי כבשן אינו עושה דבר אחר. היום הראשון מתעד זיקוק שנעשה על אוֹר עצמו לפני שהיה דבר אחר בבריאה, מה שמכריע אם החומר מקבל את הפעולה.

כבשן שחסר בו הגורם

הדלק מזוקק בדרך פנימה, והתורה אומרת זאת על נר המשכן.

שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר

שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר. שמות כ״ז:כ׳

חומר מזוקק נכנס, ופתילה עומדת בו נותנת אש ואור גולמי. שום דבר בסידור הזה אינו מפריד דבר נוסף, כי כבשן שהוטען בדלק וללא גורם נותן חום ונעצר שם. מה שהבית שמר הוא האש. מה שאיבד הוא הדבר שנזרק לצד האש, והנביא מכנה אותו בשמו.

וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ

וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ. ישעיהו א׳:כ״ה

הפועל הוא צרף, והמושא הוא סִיג, הסיגים שעולים לראש התכה. כַּבֹּר הוא בבורית, הבסיס שקושר את הפסולת ונושא אותה החוצה, והגורם נאמר בפסוק לצד האש. מה שמצרפים הוא עם, מה שעונה על השאלה מה באמת בכור כשנר דולק על שולחן. העפרה היא הבית.

וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף

וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף. מלאכי ג׳:ג׳

צירוף וטיהור הם פעולה אחת הנושאת שני שמות. בני לוי עוברים אותה בפסוק ההוא כדי שיוכלו להביא מנחה אחר כך, מה שהופך את המנחה למטרת הזיקוק ולא לשכרו.

כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ, מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם.

כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם. תהילים י״ב:ז׳

שבע פעמים דרך, והמזמור שמחזיק את הפסוק הזה נקרא לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית, על השמינית. מה שיוצא בשמינית אינו עוד אותו חומר.

ישראל כבר מריצים את הפעולה מדי שבוע

בצאת שבת נמזגת כוס, נפתחת קופסת בשמים, מורמת להבה, והברכה שנאמרת על כולם היא ברכת ההבדלה. שתיים משלוש נפתחות בתואר בורא: בּוֹרֵא מִינֵי בְשָׂמִים על הבשמים, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ על האור (משנה ברכות ח׳:ה׳).

הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל, בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ.

הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל, בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ. ברכת ההבדלה

אש וריח מורמים יחד בטווח יד אחת, והמילים שנאמרות עליהם הן מילות בראשית א׳:ד׳. הטקס שמסיים את השבת הוא הפרדה הנעשית בלהבה ובחומר ריחני, שהוא כבשן עם הגורם שלו, מופעל על שולחן, מדי שבוע, על ידי כולם.

הסיבה לכך שהבשמים עומדים בסוף ניתנת בפשטות.

נְשָׁמָה יְתֵירָה נוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּאָדָם אֶרֶב שַׁבָּת, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נוֹטְלִין אוֹתָהּ.

נשמה יתירה נותן הקב״ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה ממנו. ריש לקיש, ביצה ט״ז ע״א

התגובה המחוקקת לנשמה שעוזבת גוף היא ריח, פעם בשבוע, בכל שולחן (שולחן ערוך, אורח חיים רצ״ז:א׳). ההלכה קבעה את הריח ביציאה. הטענה של הספר הזה היא שאותו מנגנון עומד בקצה האחר של השבת כשהגורם שלו חסר: להבה שנדלקה בכניסה, ושום דבר ריחני לא הונח לצדה.

המילה שהאנגלית מיזגה

Smelt הוא הפועל להוצאת מתכת מסלע, וגם smelt הוא זמן עבר של smell. He smelt it, כלומר כבר קלט אותו. שתי המילים הגיעו ממקומות שונים, אחת גרמנית ובת משפחה של melt, והשנייה מפועל שאיש לא הצליח לאתר, והן נחתו על אותן ארבע אותיות בכל זאת.

התאונה ראויה לתיעוד ולא להתבסס עליה. היא אומרת את הדבר בדיוק. מה שהורח הותך.

בריחות הרחנו אוֹר.

הטיעון המלא עובר דרך קול תהום, חינם לקריאה באנגלית ובעברית. השמנים נמצאים כאן.

להמשיך לקרוא

• ריח   החוש היחיד שיצא מעדן שלם
• שבת, המועד השבועי   מופיעה ראשונה בין המועדים, לפני פסח
• הבית כמשכן   ברכות נ״ה ע״א מעביר את המזבח אל השולחן

המפה מראה איך הכול מתחבר.