ריח: החוש שיצא מעדן שלם

מבין חמש החושים, אחד מוגדר בגמרא כעסקה שהגוף אינו צד בה.

אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְאֵין הַגּוּף נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ

מאי דנפשא נהנית ולא גופא נהנה? הַאי ריחא. ברכות מ״ג ע״ב

ברכת הריח קיימת מסיבה זו. היא איננה היתר ליהנות מדבר גשמי, כברכה על אוכל. היא הודאה באירוע שהתרחש כולו בצד השני.

הריח הוא גם החוש היחיד שלא נטל חלק באכילה מן העץ (בראשית רבה י״ט; רש״י על בראשית ג׳:ו׳). כל שאר החושים היו מעורבים באותו שבר. זה יצא שלם, ולכן הוא הערוץ האחרון שבו שמים וארץ נפגשים בלי דבר באמצע.

השלד שעליו נבנית המילה

ריח, רֵיחַ, חולק את שלד הרי״ש־חי״ת שלו עם רוח, רוּחַ, עם רחמים, רַחֲמִים, ועם הרחם, רֶחֶם. בזוהר השכינה פוגשת את הבריאה דרך השורש הזה עוד לפני שנאמר האור (בראשית ט״ו ע״א), ולכן הריחוף של בראשית א׳:ב׳ הוא נשימה, רוח וריח כאחד. המעשה הראשון של הבריאה היה ריח.

לשלד יש עוד איבר אחד, והוא רוחב. רָחָב, רחב, צומח מאותן שתי אותיות, והתנ״ך תולה עליו הצלה.

יהושע שולח שני מרגלים ליריחו, עיר ששמה הוא ריח המהלך כעיר, והם הולכים ישר לבית אישה ושמה רחב, הרחבה, שביתה בנוי בתוך חומת העיר עצמה (יהושע ב׳:א׳, ב׳:ט״ו). הפרצה בחומת עיר הריח היא אישה ששמה רחב. היא מורידה אותם בחבל שהפסוק קורא לו תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי, ותקווה היא המילה לתקווה, ולכן חוט השני בחלונה הוא התקווה הראשונה שנמתחה מעל יריחו (ב׳:י״ח). הגמרא משלימה אותה: היא התגיירה, נישאה ליהושע, ונביאים וכהנים יצאו ממנה, ירמיהו וחולדה בהם (מגילה י״ד ע״ב).

הדרך הרחבה מן המקום הצר

מצרים היא מִצְרַיִם, מבוססת על מֵצַר, מקום צר, ותהילים נותן את היציאה בשורה אחת.

מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּה, עָנָנִי בַּמֶּרְחָב יָּה.

מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ. תהילים קי״ח:ה׳

מרחב, רחוב, רחב: אותו רי״ש־חי״ת הרץ החוצה מן הריח. היציאה ממצרים היא שינוי ברוחב ולא מעשה כוח, והקרבנות עולים תחת שם קבוע אחד, רֵיחַ נִיחוֹחַ, ריח נעים.

לכל מעבר יש אגרה, והריח הוא המטבע שהנמל העליון מקבל.

באף שוכן הזעם

אַף פירושו אף ופירושו כעס. איבר אחד נושא את שניהם, ושלוש עשרה המידות מתארות את הקב״ה כאֶרֶךְ אַפַּיִם, ארוך אף, איטי לכעוס (שמות ל״ד:ו׳). הקטורת עונה אף באף. ריח ניחוח הנכנס לנחיר האלוהי מאריך את האף ומצנן את הזעם לפני שיעלה, וכך הריח מגיע למעלה בלי לעבור בדין בדרך.

גם האף אינו נעצר כשהאדם נעצר. האר״י מתאר את הנשמה עולה בשינה לתקן בגלגולים אחרים ובמדרגות אחרות של המחזור (שער הגלגולים, הקדמה כ״ב), בעוד הגוף נושם מעצמו, שני נחיריים מניעים את הנשימה בבית שאין בו איש.

ארבעה דברים שהריח כבר עשה

הריח הניחוח הראשון בתורה הוא קרבנו של נח אחרי המבול, ומה שהוא הצמיח הוא ההבטחה המכרעת ביותר בהיסטוריה, שהארץ לא תושמד עוד.

וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ

וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ. בראשית ח׳:כ״א

השני הוא שם. רָחֵל מתפצלת לרֵיחַ ואֵל, ריחו של אל. רחל נקברה בדרך ולא במכפלה, וירמיהו מציב אותה שם בוכה בעוד הגולים עוברים (ירמיהו ל״א:ט״ו־י״ז). אישה שהוצבה בדרך החוצה עומדת בדרך חזרה, ומה שהיא עובדת איתו הוא שמה שלה.

השלישי הוא הברית. יצחק היה עיוור כשהעביר את ברכת אברהם. הקול הטעה אותו, הקול קול יעקב. המישוש הטעה אותו, עור הגדיים היה על הידיים. בזוהר הוא מריח את גן עדן עצמו על יעקב (תולדות קמ״ב ע״א). הריח היה החוש שאי אפשר לזייף, וכל הברית עברה דרכו.

הרביעי הוא הצלה. כשפרצה המגפה אחרי קרח, אהרן רץ אל תוך המחנה כשמחתת הקטורת בידו ועמד בין המתים ובין החיים.

וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה

וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה. במדבר י״ז:י״ג

לא קרבן שנשלח למעלה בעשן, ולא תפילה שנשלחה מראש. קטורת שהובאה ביד אל תוך הגוססים, והגוססים נעצרו בקו שהוא התווה בה. זה המקום היחיד בתורה שבו המוות נעצר לגמרי, והכלי הוא ריח.

הבריח שעובר לכל האורך

יש חלק במשכן שהתורה מתארת לפי מה שהוא עושה ולא לפי מה שהוא.

וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים, מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה.

וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכוֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה. שמות כ״ו:כ״ח

בְּרִיחַ, בריח. החלק היחיד שעובר דרך כל הקרשים לאורך המשכן כולו. הקרשים עומדים בנפרד; הבריח הופך אותם לבניין בכך שהוא עובר דרכם כולם, וזה סוג אחר של אחיזה מאחיזה בלחץ.

ארבע האותיות האלה נושאות קריאה שנייה. בְּרֵיחַ, ב״ריח״: בתוך הריח.

כל מה שנטען למעלה הוא תיאור של דבר שרץ לאורך מבנה ומחזיק אותו יחד בכך שהוא נוגע בכל חלקיו. חוש שיצא מעדן שלם, נשא ברית מעבר לעיוורון ומעבר למישוש, ועצר מגפה בקו שאיש עמד בו כשהוא אוחז בו, הוא הבריח התיכון של הדבר.

בורא ובורח, אות אחת הפרש

אלף וחית יושבות במשפחה אחת, הגרוניות, ואותיות מאותה משפחה מתחלפות בכל הלשון. קחו בּוֹרֵא, התואר שבראש כל ברכה על הבריאה, והציבו חית במקום האלף. מה שעומד הוא בּוֹרֵחַ, זה שרץ.

האותיות נושאות מספרים. אלף היא אחד; חית היא שמונה. הבריאה היא עבודת האחד, והריצה היא אותה עבודה כשהיא מבוצעת בשמונה, שם שבו הספירה ממשיכה אחרי שהשבע הסתיים. כששואלים מה יהיה שונה בימות המשיח, חכמים מושיטים יד אל כלי ומוסיפים מיתר: לכינור של המקדש היו שבעה, ולעתיד לבוא שמונה, מן לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית (ערכין י״ג ע״ב, על תהילים י״ב:א׳).

המילה שם היא הַשְּׁמִינִית. שמן, שמונה, המיתר השמיני.

מה זה אומר על שולחן

הזוהר קורא את נרות השבת כמי שמושכים את השכינה אל הבית, והאישה המדליקה אותם נמשלת לכהן גדול המדליק את המנורה (ח״ב קס״ז ע״ב). הנר כבר מביא אוֹר. הוספת ריח מביאה רֵיחַ. יחד הם מפעילים את מערך המשכן בתוך בית, פעם בשבוע.

הבסיס ההלכתי אינו עדין. אביי ורבא סבורים שכל דבר שיש בו ריפוי אינו נופל תחת דרכי האמורי (שבת סז ע"א). מנהג חומק מקטגוריה זו כאשר משהו יוצא ממנו.

שום דבר מזה אינו בלשון עבר, כי הגואל עצמו מתואר כ מורח ודן.

הטיעון המלא נמצא ב קול תהום, חינם בעברית ובאנגלית. המנהג כאן, והשמנים נמצאים כאן.

להמשיך לקרוא

• המשיח דן בריח   ישעיהו י״א:ג׳ שולל ראייה ושמיעה מן הגואל
• חורב   הר ששמו הוא הריצה של האנשים שהגיעו אליו
• בריחות הרחנו אור   כבשן צריך אש וחומר מחבר, והבדלה היא שניהם

המפה מראה איך הכול מתחבר.