חורב: ההר ששמו ריצה

כל הר בתורה מגיעים אליו. זה שבו בא הקול מגיעים אליו פעמיים, בהפרש של ארבע מאות שנה, שני אנשים באותו מצב, ושם ההר מדווח על המצב.

חֹרֵב, חורב. שלוש האותיות האלה הנקראות מהקצה השני נותנות בָּרַח, ברח.

שניהם הגיעו בריצה

משה בא אליו כנמלט. הוא היכה מצרי, הביט לכאן ולכאן קודם, הטמין את הגופה בחול, ולמד עד הבוקר ששני עברים ראו את הכול. התורה נותנת את הפועל לפני שהיא נותנת מקום כלשהו.

וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה

וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה. שמות ב׳:ט״ו

הוא בן שמונים בסצנה הבאה ועדיין שם בחוץ, עדיין רועה צאן של אדם אחר, ויום אחד הצאן לוקח אותו אחרי המדבר להר שנראה שלא טיפס עליו בארבעים שנות רעייה לידו.

וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה

וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. שמות ג׳:א׳

אליהו מגיע לאותו הר באותו מצב. איזבל נשבעה שימות תוך יום. הוא הלך יום במדבר, ישב תחת רותם וביקש למות. מה שהקים אותו שוב היה אוכל, פעמיים, ואחריו ארבעים יום הליכה בכיוון אחד, הרחק. בסוף ההליכה הוא במערה בחורב, ומה שנמסר לו שם הוא דממה כה דקה שרק חוש אחד בגוף נבנה לקלוט אותה (מלכים א׳ י״ט:ב׳־י״ב).

שני אנשים, ארבע מאות שנה בהפרש, באותה דרך. שניהם רצו כשהגיעו, ושם המקום שאליו רצו הוא ריצתם, מאויית מהקצה השני.

הפרי בתוך האיום

אייתו חורב מלא, עם הוו, וזה חוֹרֵב. החרוב הוא חָרוּב. ארבע אותיות, מסודרות מחדש.

כל הקטע יושב בויקרא רבה לה, ו, והוא נפתח על עץ. מי שנכתב לחיים בירושלים, אומר רבי אחא בן אלישיב, הוא העמל בתורה, כי התורה היא עץ חיים: עֵץ חַיִים הִיא, היא עץ חיים (משלי ג, יח).

רבי שמעון בר יוחאי, האיש שיחיה לימים שתים עשרה שנה על חרוב, נותן את המסגרת.

הַכִּכָּר וְהַמַּקֵּל נִתְּנוּ מְכֹרָכִין מִן הַשָּׁמַיִם

הלחם והמטה ניתנו מן השמים קשורים יחד. אם תשמור את התורה, הנה לחם לאכול. אם לא, הנה המטה.

ההוכחה שלו היא ישעיהו: אם תרצה ותשמע, תאכל את טוב הארץ, וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ, ואם תסרב ותמרד תאכל בחרב (ישעיהו א, 19–20). המדרש קורא את אותן אותיות בדרך שניה: חֲרוּבִין תֹּאכֵלוּ, תאכל חרובים. חֶרֶב וחָרוּב, חרב וחרוב, הם שורש אחד. ההיפך מאכילת טוב הארץ הוא רעב, וחרוב היה מזון של בעלי חיים ושל עניים.

רבי אחא מוסיף את השורה שהופכת את האיום למנגנון.

צְרִיכִין יִשְׂרָאֵל לְחָרוּבָא עָבְדִין תְּשׁוּבָה.

כשישראל צריכים לחרוב, הם חוזרים. ויקרא רבה ל״ה:ו׳

רבי עקיבא סוגר את זה: עוני מתאים לבת יעקב כמו רצועה אדומה על ראש סוס לבן. החרוב הוא המטה והלחם גם יחד. הוא מגיע כחסרון, והחסרון הוא מה שמפנה את האדם.

קריאת קול תהום: הקטע מתחיל בעץ חיים ומסתיים בעץ חרוב, ועץ חי הוא התמונה. כמעט כל העץ בעץ גדול הוא תאים מתים. ליבת העץ במרכז מתה ומחזיקה את העץ זקופה, ואפילו הכלים שמעלים מים לעלים הם תאים מתים. רק טבעת דקה מתחת לקליפה חיה. אדם גדל באותו אופן: השנים שהרגישו כמו המקל, שנות החרוב, הופכות לעץ שמחזיק את החיים למעלה.

חרב אוכלת ואינה משאירה דבר. חרוב הוא מה שאנשים אוכלים כשאין דבר אחר, והוא הפרי שהמסורת ממשיכה לשים בפיהם של היושבים ולומדים בלי אספקה אחרת. האיום והפרנסה הם איות אחד, וההבדל ביניהם הוא לאיזה כיוון קוראים.

שתים עשרה שנה על חרוב

רבי שמעון בר יוחאי ברח מרומא למערה עם בנו, והגמרא מאכילה אותם שם.

אִיתְרְחִישׁ נִיסָא אִיבְּרִי לְהוּ חָרוּבָא וְעֵינָא דְמַיָּא.

נעשה נס ונברא להם חרוב ועין של מים. שבת ל״ג ע״ב

שתים עשרה שנה על העץ הזה. האיש שבא לקרוא להם לצאת מן המערה היה האיש האחרון שהתורה השאירה במערה בחורב: אֲתָא אֵלִיָּהוּ וְקָם אַפִּיתְחָא דִמְעָרְתָּא, אליהו בא ועמד בפתח המערה. הם יצאו סופית בערב שבת, אל זקן הרץ בבין השמשות עם הדסים בשתי ידיו, אגודה אחת לזָכוֹר, אחת לשָׁמוֹר.

הר ששמו ריצה, פרי שמגיע כשאין דבר אחר, נביא שמחכה בפתחי מערות, וזקן הרץ עם ענפים לקראת שבת. כל הרצף מוחזק יחד על ידי ארבע אותיות בשני סדרים.

למה זה שייך ליד נר לימוד

חרוב נבחר משום שהוא פרי ההר שאליו הגיעו הרצים, ומשום שהמדרש הופך את הצורך בו לדבר שמפנה את האדם על כיוון.

שמן חרוב, חרוב ישראלי בשמן זית, לנר שמדליקים כשיושבים ללמוד. הטיעון מפורט במלואו ב קול תהום, חינם בעברית ובאנגלית.

להמשיך לקרוא

• ריח   החוש היחיד שיצא מעדן שלם, וארבעת הדברים שכבר עשה
• שמן   שמן, שם ושמונה, בתוך שלוש אותיות
• שמן מן התהום עד הלהבה   השמן שהמנורה ביקשה, ולמה הטיפה הראשונה

המפה מראה איך הכול מתחבר.