בקע: הפועל שהגאולה ממשיכה להשתמש בו
המילה העברית לבקיעת הים היא בָּקַע. היא גם המילה לאפרוח הפורץ מקליפתו. גאולה ובקיעה הן פועל אחד.
זו אינה עברית מודרנית שלוקחת דימוי נוח. קריאת הבקיעה עומדת בנביא במפורש: וּבֵיצֵי צִפְעוֹנִי בִּקֵּעוּ (ישעיהו נ״ט:ה׳).
פועל אחד, ארבעה עומקים
המבול אינו מתחיל בגשם. הוא מתחיל בבקיעה, והמשפט מצרף את התהום ואת הפועל בנשימה אחת.
נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה
נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה. בראשית ז׳:י״א
מאות שנים אחר כך הים מסתיים כפי שהמבול התחיל.
וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם
וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. שמות י״ד:כ״א
אותו שורש פורץ את הבוקר.
אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ
אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ. ישעיהו נ״ח:ח׳
זה גם שם הקרקע שבה המתים קמים. כאשר יחזקאל מונח בין העצמות היבשות, המקום בו הוא מונח הוא הַבִּקְעָה, הגיא הסדוק (יחזקאל ל"ז, א').
פועל אחד פותח את קרקעית העולם, פותח את קרקעית הים, פותח את שורת הבוקר הראשונה, ופותח את הקבר. ארבע הצגות של מעשה אחד בארבעה עומקים.
קליפה שנסדקת על שולחן מטבח היא החמישית, והיחידה מהן שאדם רשאי לבצע בעצמו.
קרום שמחזיק, ואחר כך נכנע
היום השני לבריאה מציב חומה העשויה מאין.
יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמַּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם.
יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. בראשית א׳:ו׳
גבול שמפריד ומחזיק בעוד משהו גדל בצדו האחד הוא תיאור של רחם, והרוח שמעליו היא מְרַחֶפֶת, מדגרת, שהגמרא קוראת כיונה המרחפת על בניה בלי לגעת בהם (חגיגה ט״ו ע״א).
אותן אותיות שבוקעות נושאות תאומה, המובדלת רק בניקוד. שֶׁבֶר הוא שבירה, ומַשְׁבֵּר הוא המושב שהאישה נשענת עליו כשהשבירה באה.
כִּי בָאוּ בָּנִים עַד מַשְׁבֵּר, וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה.
כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה. מלכים ב׳ י״ט:ג׳
אומה מוכתרת שאינה מסוגלת להיוולד. בקע, משבר, יבקע: תנועה אחת. קרום נכנע, ואור שהוחזק פורץ.
למה הים ברח
הפסוק מתאר את הים בורח.
הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס
הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס. תהילים קי״ד:ג׳
המדרש שואל מה ראה, ועונה באיש הרץ מחדר.
בִּזְכוּת וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס
בזכות: וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס. בראשית רבה פ״ז:ח׳
יוסף רץ מבית פוטיפר כשמעילו עדיין בידה של אישה, ודורות אחר כך המים רצו בעבור צאצאיו באותו פועל. האיש שברח, הנביאים שרצו לחורב, והים שנס הם תנועה אחת. התהום פותחת מקום למי שכבר רץ.
העקב שסודק את הקליפה
זה שפורץ נקרא על שם המעשה. יעקב נולד אוחז בָּעָקֵב (בראשית כ״ה:כ״ו), זה שיוצא אחרון ויוצא כשהוא אוחז, פורץ אל העולם בעורפו של אחיו.
קראו את שלוש אותיות הבקיעה בכיוון ההפוך וב־ק־ע הופך לע־ק־ב. הקליפה שנשברת והעקב שיוצא הם שורש אחד הנקרא בשני הכיוונים.
קראו אותן קדימה אל תוך שם ותקבלו עֲקִיבָא. עקיבא התחיל ללמוד תורה בגיל ארבעים. הוא הביט באבן שנחלה ממים מטפטפים ואמר שאם מים רכים חוצבים אבן קשה, דברי תורה יחצבו את לבו (אבות דרבי נתן ו׳).
עקיבא הוא העקב שהפך למורה: זה שבוקע את הקליפה הקשה ביותר בטפטוף סבלני. מים בוקעים אבן, אפרוח בוקע ביצה, ים נבקע לישראל, שיטה אחת בשלושה קני מידה.
השם שהוא גם המספר
אין שתי קליפות ביצה זהות גאומטרית, ו־π שולט בעקמומיות של כל אחת מהן, ולכן האור היוצא מכל קליפה ייחודי מתמטית. אין הדלקה של אחת חזרה על אחרת.
שַׁדַּי, ששֶׁאָמַר דַּי, זה שאמר די, שערכו 314. שין היא 300, דלת היא 4, יוד היא 10.
שלוש, אחת, ארבע. שם הגבול הוא מספר הגבול: היחס שסוגר כל מעגל ושאף שרשרת ספרות סופית לעולם אינה ממצה. זה שאמר די לבריאה כתוב בקבוע היחיד שתוחם צורה ואינו מסתיים.
השם הזה הוא גם זה שישראל עונדים ולא מבטאים. השין על הבית, הדלת היא הקשר בעורף, היוד היא הקשר ביד: שדי מאוית על פני הקופסאות ולעולם אינו נאמר בקול. הגמרא סוברת שהקב״ה מניח את אותן התיבות על עצמו (ברכות ו׳ ע״א). זה שקבע את הגבול עונד אותו.
החיים מאוזנים על שפת קליפת ביצה (קידושין מ׳ ע״ב), ולהבה בתוך קליפה אחת יכולה להטות את כף המאזניים של חיים שלמים.
וזה מה שהכותרת אומרת
יַם סוּף כתוב באותן אותיות כמו סוֹף, קץ. ישראל אינם רק חוצים מים.
ים הסופיות נפתח, בפועל שפותח קברים ושחרים ורחמים, ועם הולך בתוך הסוף על יבשה.
קול תהום, ובכותרת המשנה איך ישראל בוקעים את ים סוף, חינם לקריאה באנגלית ובעברית. המנהג כאן.
להמשיך לקרוא
- תחת כנפיו אברהם משאיר ציפור אחת לא מבותרת, והעולם בקע ולא נבנה
- שאלת שלמה, שנענתה בקליפת ביצה איך כלי סופי מחזיק את מה שהשמים אינם יכולים
- תהום העומק, וארבע האותיות שמאייתות גם מהות
המפה מראה איך הכול מתחבר.
תורות חדשות במייל, ובקבוק לאיסוף מאיתנו בפתח תקווה. אור סיני לשולחנכם.
