כל השמנים יפים לנר

נתחיל במה שההלכה אומרת ולא במה שמניחים שהיא אומרת. אם המנהג אסור, שום דבר שנבנה עליו אינו חשוב.

מה המשנה מתירה

משנה שבת ב׳:א׳־ב׳ מונה את השמנים הראויים לנר שבת. זית הוא הקיום המועדף ולא הבלעדי, והרמב״ם פוסק שכל שמן שנותן להבה יציבה כשר (הלכות שבת ה׳:ט׳־י״א).

אותה משנה מזכירה צקת שמן לקליפת ביצה ושימוש בה כנר, כמנהג ידוע ולא מיוחד. הגמרא דנה אחר כך בפרמטרים שלו, כולל אם מותר להזיז את הקליפה בשבת (שבת מ״ג ע״ב־מ״ד ע״א), בלי מילה של התנגדות תיאולוגית בשום מקום בדיון. הוא היה רגיל מספיק כדי ליצור מקרי קצה.

אין סמכות קלאסית שאוסרת הוספת שמנים לנר שכבר מותר. שאלת השילוב ביניהם, לריח או לכוונה או ליופי, מעולם לא נסגרה. היא פשוט חדלה להישאל.

זה שניסה לסגור את השער

בתוך אותה משנה רבי טרפון מתווה גבול קשה: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד (משנה שבת ב׳:ב׳).

מקורו אינו סתום. טרפון היה כהן שראה את נפילת המקדש. כשהמרכז הפיזי אבד, הוא רוצה שנר הבית יתפקד כעתק מדויק של המנורה, בלי פשרות, בלי תחליפים.

מצד אחד הוא צודק. הישרדות בגלות צריכה כלי פלדה, ובלי גבולות בטון מסורת מתמוססת לתוך מה שמקיף אותה. מצד שני, חומה שאי אפשר לפתוח היא כלא, וכלי שאיש אינו מביט מעבר לו הופך לגלות עצמה.

שמו שלו נושא את העמימות. טרפון חולק אותיות עם טרף, לטרוף, ללכוד במלכודת. מלכודת עובדת משני הצדדים.

חכמים ביטלו אותו

הגמרא קובעת שנר השבת אינו המנורה. מטרתו שלום בית (שבת כ״ג ע״ב).

המהר״ל מדויק במה שהמילה הזו אומרת: שלום אינו אחידות קשיחה לעולם, אלא איחוד פעיל של יסודות שונים ומנוגדים לשלם אחד (נתיבות עולם). בכך שפסקו ששמנים צמחיים אחרים מותרים, חכמים שמרו על הצורך בכלי פיזי ופתחו את השער מבפנים.

כָּל הַשְּמָנִים כּוּלָּן יָפִין לַנֵּר, וְשֶמֶן זַיִת מִן הַמּוּבחָר.

כל השמנים יפין לנר, ושמן זית מן המובחר. שבת כ״ג ע״א

מִן הַמּוּבחָר הוא השוואתי, והשוואתי צריך שדה לעמוד בו. הביטוי שמעטר את הזית רק מקבל משמעות כל עוד השמנים האחרים עדיין בחדר.

אותו דף מראה חכם שוקל שמן אחד בגלל בעירתו הארוכה יותר ואחר בגלל אורו הצלול יותר, ומשנה את מנהגו לגופו של עניין. אדם שמעתיק את המנורה לעולם לא יחליף. שקילת השמנים היא עצמה ההידור.

מה הידור באמת מבקש

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ. שמות ט״ו:ב׳

שלוש קריאות של מילה אחת, והגמרא מציבה אותן זו לצד זו בלי לבחור.

מנוי, יופי: התנאה לפניו במצוות (שבת קל״ג ע״ב). זה מקור כל הידור בחיים היהודיים.

מנָוֶה, משכן: אונקלוס מתרגם זאת במפורש אבני לו מקדש, ורש״י מביא קריאה זו ראשונה. המילה שמחייבת יופי מחייבת בנייה.

אבא שאול מפצל את המילה לשניים, אַנִי וָהוּ, אני והוא, וקורא אותה הוי דומה לו. הרמב״ם פוסק אותה הלכה (הלכות דעות א׳:ו׳).

הן הוראה אחת. מייפים על ידי בנייה. בונים על ידי דמיון. מה שמבקשים מכם להידמות אליו הוא הקב״ה בפעולת היצירה.

עתק דומה לחפץ. הידור דומה ליוצר.

נר השבת אינו מתבקש לשחזר שבעה קנים. הוא מתבקש להיבנות, ביופי, על ידכם, בביתכם, מהטוב ביותר שאתם יכולים להביא לו.

המקרה כולו מונח ב קול תהום, חינם בעברית ובאנגלית. המנהג כאן.

להמשיך לקרוא

• ליד השולחן   הכלי, הסדר, ושבעה שמנים עם נימוקיהם
• שאלת שלמה, שנענתה בקליפת ביצה   למה הכלי השביר הוא המועדף
• שמן   במה מדליקין נקרא כפיזיקה של הנשמה

המפה מראה איך הכול מתחבר.